A PHP Error was encountered

Severity: Notice

Message: Undefined variable: lang

Filename: inc/common.php

Line Number: 10

בית מורשה - מאמרים: מאמרים בנושא צדק חברתי - כללי החמצת המחאה – מבט אישי – סיכום ביניים
דף הבית > מאמרים > מאמרים בנושא צדק חברתי > כללי
מאמרים

החמצת המחאה – מבט אישי – סיכום ביניים /

הרב ד"ר בני לאו

מבוא


נתחיל מהסוף: הגענו לימי המאבק הרשמי על דמותה של המחאה החברתית. שני כוחות מייצגים את צדדי המאבק: איציק שמולי, יו"ר התאחדות הסטודנטים, ציוני ברמ"ח אבריו, מבקש דרך למאבק שעניינו תיקון חברתי וממוקד בסוגיית הדיור. דפני ליף, הסמל של מאהלי המחאה, מלכדת סביבה ארגונים שונים שמוחים על מגוון כאבים שבבסיסם עומדת הקריאה האינדיבידואלית של אוכלוסיה ללא מרכיב זהות מלכד. הדוגמה המובהקת לפער בין השניים היא היחס לועדת טרכטנברג. רק נולדה וכבר נשמעה קריאתה של דפני – "זו ועדה צינית ואכזרית". שמולי מבקש להופיע לפני הועדה כי היא פותחת פתח לתקווה. הפער הזה מדגים את משיכת החבל של המאבק החברתי בין אלה הרואים עצמם כ"שליחי ציבור" המבקשים לראות את מדינת ישראל הלאומית בבניינה ובתיקונה לבין אלה המזהים הזדמנות לחזק מגמות חברתיות אוניברסליות. זה מאבק קשה ומלא באינטריגות ומניפולציות. גם כסף זורם בשדרות רוטשילד (מאחורי הקלעים). בשלב זה איני מבקש לנתח את כל התופעה החברתית שקשורה למחאה החברתית אלא רק לעסוק במקומו של הציבור הדתי – לאומי במאבק זה. בחרתי להציג את התמונה הזו דרך החוויה האישית שלי, שכמובן סובייקטיבית ואינה משמשת תחליף למבט הכולל והחוקר.


תחנה ראשונה: ט"ו סיון תשע"א, יד בנימין


אמצע חודש סיוון. הסנונית הראשונה של המחאה החברתית מתרוצצת באתרי "פייסבוק" ומתמקדת במחיר גבינת הקוטג' שחצה את גבול 7 ₪. לחץ ציבורי מתחיל להשפיע ומרשתות המזון נשמעים קולות של הורדת מחירים. אני בנסיעה לישוב יד בנימין, ערב לציון חמישים שנה לפטירתו של בנימין מינץ, ממנהיגי פועלי אגודת ישראל. השיעור שהכנתי (בהשראת פרקים מספרו של ד"ר חיים (צ'ילי) שלם על בנימין מינץ) עסק במאבק להגנה על מעמד הפועלים בלודז' של ראשוני התנועה. אדמור"ים ורבנים שחשו על כתפיהם את האחריות לביטחון הכלכלי של כלל ישראל. באותם בתי כנסת וחצרות חסידים התורה דרשה צדק חברתי. במהדורת החדשות מדווחים על מחיר מיוחד שהשיגו אנשי "ועד הישיבות" בקנייה מרוכזת של הגבינה. חשתי דקירה בלב. איפה אותה הנהגה הרואה למול עיניה את כלל ישראל וצרכיו. איך הגענו למצב שיהדות תורנית מרוכזת בטובת חבריה ואינה רואה את עצמה במאבק עם כלל ישראל?


תחנה שניה: י"ז בתמוז תשע"א, ככר ספרא, כנס "במעגלי צדק"


כבכל שנה התכנסו מאות איש בשעות אחרי הצהרים של י"ז בתמוז לכנס עיון ותשובה ב"ככר ספרא" בירושלים, בהנהגת עמותת "במעגלי צדק". השנה התאפיין הכנס בנוכחות דלילה ביותר של רבנים. הארגון הזה נולד לפני מספר שנים על ידי קבוצת סטודנטים שהאמינו בכוחה של תורה להשמיע קול בסוגיות של תיקון חברה. אותה קבוצה הפעילה במשך שנים קודם ארגון חסד, ולאחר שנות פעילות "נפל להם האסימון" שהחברה הדתית שמצטיינת בכל אורחותיה בחיי הצדקה, יכולה לפעול גם לקידום מדיניות של "צדק חברתי": נגישות לאנשים עם מוגבלות; מדיניות מערכת חינוך ציבורי הגון לכלל האוכלוסייה, מעמדם של עובדי קבלן ועוד. הארגון דרבן מוסדות ציבור ואנשים דתיים לפתח את הרגישות ל"צדק חברתי" במובן הערכי. לדוגמה: מסעדה יכולה להיות בעלי תעודת כשרות למהדרין אך אינה משלמת לעובדיה שכר מינימום. זוהי מציאות של כשרות חלקית המלמדת על צורך בהשלמה. ההקפדה הדתית על ענייני "בן אדם למקום" תוך "שחרור" מהצורך לתקן את החברה נולדה במציאות של קהילה יהודית כבושה תחת שלטון זר. התורה מדגישה בכל מקום את תעודת ישראל בעולם כנושאי שם ה' וכמי שצריך ליישם "ממלכת כהנים" על אדני הצדקה והמשפט. בפועל התגודד עם ישראל במסע הישרדות לתוך עצמו וריכז את כל כוחותיו לשימור הזהות מפני הכוחות החיצוניים העומדים עלינו לכלותינו. המאבקים לתיקוני חברה, לצמצום פערים, לשכר הוגן ועוד כהנה "נתפסו" על ידי ארגונים חברתיים – בדרך כלל מן השמאל הפוליטי.


נכון – בעשרות ערים במרחבי הארץ פועלים גרעינים תורניים שבהם גרות מאות משפחות של בני ובנות הציונות הדתית, שמשתלבים בכל עשייה חברתית ובגופם מייצרים את הצדק החברתי. אלה הם השגרירים הטובים והמסורים ביותר שייצר הציבור הדתי - לאומי. בשנים האחרונות אני זוכה לראות מקרוב את פעולת ארגון "בת עמי" שמחולל מהפכה של ממש בתחומי הצדק החברתי. מזמן כבר לא מדובר על "סידור עבודה" לבוגרות י"ב. זוהי תנועה של תיקון חברה בתחומי אנשים עם מוגבלויות, נערות במצוקה, שרות אזרחי כמקור להעצמה לכל אזרח (כולל מיעוטים) ועוד מגוון תכניות ושותפויות עם כלל הארגונים החברתיים בישראל. גם בתחום החקיקה החברתית אפשר לזהות את אנשינו בחזית. פרלמנטרים חרוצים ומוכשרים פועלים ללא לאות ובאופן חוצה מגזרי ליצירת מדינה צודקת יותר בתחומי החברה. אם כל כך טוב אז על מה מלינים אותם צעירים של "מעגלי צדק"? צריך לומר את האמת - עיקר הביקורת של הסטודנטים הדתיים הופנתה אל מערכת החינוך והרבנות – אלה המופקדים על הפצת התורה בעומקי החברה. התחושה היא שתשומת הלב של ההנהגה הרוחנית לא העמידה את סוגיית תיקון החברה בלב המחשבה היהודית – ישראלית. במשך כמה שנים השתדלו חברי "מעגלי צדק" להעמיק שורש בחברה הישראלית עם מיקוד לחברה הדתית – לאומית. התוצאות היו מוגבלות ומדאיגות. "חוש הריח" של הציבור הדתי חש שמקור האש הזו נמצא אי שם במחוזות השמאל. אם בכינוסים הראשונים של "במעגלי צדק" נכחו עשרות רבנים מכל קשת ה"מגזר", הרי שבאחרונים הצטמצמו השורות ואת מקום הרבנים תפסו פעילים חברתיים מן השטח. הקריאה לצדק חברתי לא חלחלה לעומק החברה הדתית, לא בישובים ולא בקהילות העירוניות. כידוע החלל הפנוי שייך לעולמו של הקב"ה. בעולמנו שלנו אין ואקום. את מקומם של הרבנים תפסו אישים אחרים. אנשי רוח ורבנים מזרמים אחרים השמיעו את הקול התורני הדורש "צדק חברתי". וכשאלה באו – הפך הארגון לחשוד במגמות של הריסת כרם ישראל וההימנעות מהצטרפות לעצרת י"ז בתמוז הפכה לרשמית.

 

תחנה שלישית: בין המצרים תשע"א, שדרות רוטשילד בת"א - "העם דורש צדק חברתי"


בימים הראשונים של המחאה החברתית שפרצה באוהלי שדרות רוטשילד "ישבתי על הגדר" במבוכה. מצד אחד – התגשמות חלום. שנים לאחר שהקמתי את "בית המדרש לצדק חברתי", שמבקש לקרוא את הקריאה התורנית – אלוקית: "לעשות צדקה ומשפט בארץ", מתפרץ הקול הזה מלב החברה התל – אביבית. בית המדרש שלנו (בבית מורשה) הקפיד הקפדה יתרה לא לקטלג את נושא הצדק החברתי במחנה פוליטי או אידיאולוגי. התנגדנו לחיבור עם קבוצות מזוהות כי אמונתנו בבית המדרש היא ש"שבעים פנים לתורה" ובתוך רזיה יימצאו מגמות של ימין ושמאל חברתי – כלכלי כאחד. המגמה של בית המדרש החברתי אינה לעצב השקפת עולם יחידית אלא לחדד את הרגישות של הלומדים אל ערכי היסוד של התורה הקובעת את הצדק המערכתי ואת הדאגה לחוליות החלשות בחברה כתנאי לישיבת ישראל בארצו. בבית המדרש עסקו הלומדים בשאלות על מערכות החיים הציבוריים ועל משמעות האחריות של המדינה לכל פרטיה: סל בריאות, דיור ציבורי, מהגרי עבודה, חינוך ציבורי וכו' – הכול מתוך משקפיים של תורה. כשפרץ המאבק הנוכחי, תחת הכותרת "העם דורש צדק חברתי" – חידדתי גם אני את ההקשבה (כמו כל הציבור "שלנו") כדי לקלוט מה מקור הצעקה. כמו כולם גם אני למדתי על המגמות השונות המתרוצצות במחאה הזו: אנרכיסטים, פוסט ציונים, אוניברסאליים, לצד אנשי תנועות נוער, סטודנטים ואזרחים ממעמד הביניים הממוצע. כל מי שטייל בשדרות רוטשילד באותם ימים ראה את המגוון ואולי גם את הבלבול. הביקור הראשון בשדרה ארך כדקה. נכנסתי, הצצתי וברחתי. חשתי שזה לא המקום שלי משום בחינה: לא השפה, לא המראה, לא הסגנון. זה היה דומה למה שסיפרו לנו על "וודסטוק" של שנות השישים. הביקור השני היה ב"גן הסוס" בירושלים. שם פגשתי את המחאה הירושלמית: יותר נאיבית, יותר סולידית, בודאי ציונית ומחויבת לתיקון ולא להרס. שם חשתי ש"יש עם מי לדבר". הציבור, ברובו לא דתי, ביקש קשר. חיפש את השפה השורשית למאבק של צדק חברתי. שמח ללמוד פרקי תנ"ך שנוגעים ביסודות החברה ושתואמים את האינטואיציות האזרחיות שלהם. הקריאה השלישית באה מחברי הנהגת השומר הצעיר, עימם אני בקשר של שנות לימוד מחשבת ישראל והיסטוריה יהודית. הם היו חלק ממארגני העצרת הגדולה במוצאי שבת "חזון" וביקשו שאבוא להשמיע את דברי. שאלתי היחידה אליהם הייתה – האם ישירו "התקווה" בסיום העצרת. כשקיבלתי תשובה חיובית החלטתי להצטרף. קשה לתאר את ההתרגשות למראה ההמון שעטף את אזור הקריה. משפחות וצעירים, עומדים בשקט, בלי אש זרה בעיניים ובלי הסתה לפגיעה באיש. תחושה עמוקה של תיקון ריחפה באוויר. אנשי תנועות הנוער עמדו מאחורי הבמה בשמחה של ממש. חלום שמתממש מול העיניים: מאות אלפים יוצאים מבתיהם כדי לבקש תיקון חברה. על הבמה עומד איציק שמולי ומספר על כך שהציעו להם פתרון לסטודנטים אך הוא דחה את ההצעה כי המאבק אינו לסקטור אלא למען כלל תושבי ישראל. רגעים של חסד.


ושוב – החיישנים של הדתיים הורו להם להישאר בביתם. הטענות רגילות: אם באמת היו רוצים אותנו היו מתחשבים יותר: לא היו משמיעים מוזיקה בשבוע שחל בו תשעה באב, לא היו מעלים זמרת לבמה וכן הלאה. מעבר לטענות הפורמאליות, בעומק האינטואיציה, עמדה תחושת ניכור מההמון ה"תל אביבי" הזה. הזיכרון על ימי המאבק על גוש קטיף והעמידה של אותו המון מנגד – לא כהה. כאילו הכאב הנוכחי הוא כאבם של מעמד הביניים החילוני כנגד הכאב ההוא שלפת את ליבם של הדתיים בלבד. זוהי הדיאגנוזה העמוקה שנחבאת מאחרי כל הסימפטומים: ניכור בין אחים. זרות והיבדלות. בשלב זה כוונו כל הזרקורים של ה"מגזר" אל "כוחות האנרכיה". מגלים לציבור שדפני ליף השתמטה מהצבא, מזהים את טביעות האצבע של הקרן החדשה במימון המחאה, חושפים את אנשי האקדמיה הפוסט ציונים שמלבים את האש ומבקשים להביא להפלת הממשלה. את אותם מנהיגי מחאה ציוניים, כמו יו"ר אגודת הסטודנטים איציק שמולי וחבריו – לא ספרו. הם לא הסיפור. האמת היא כמובן מורכבת יותר ומעניינת יותר. הנציגים הציוניים של המאבק החברתי מייחלים לשילוב ידיים עם הציבור הדתי ומנהיגיו. יש מהם בעלי השקפה שמאלית, יש אנשי אמצע ואפילו איש ימין אחד נמצא שם. כולם מכירים את פעילי הציונות הדתית מתחומי עשייה מגוונים: עיירות פיתוח, שרות לאומי ואזרחי, שרות צבאי, מקומות עבודה. רק שכל אלה מוכרים להם בתור "בני אדם" שלצד היותם "דתיים" נתברכו בעשייה חברתית למופת. את קולם של "שבט לוי" המופקדים על הנחלת התורה והשמעת קולה ברבים – לא שמעו בכל התקופה הזו.

 

תחנה רביעית, ט"ו באב, אילת ועוטף עזה


הפיגוע ליד אילת החזיר את הסדר הישן והמוכר. הביטחון שוב קובע את סדר חיינו. החברה, תחלואיה ותיקונה ירדו לעמדת המתנה עד שנסיים ליישב את הסכסוך עם שכנינו. אפשר לצאת ממקלטי המאבק החברתי ולהיכנס לחדרים הממוגנים. ועדת טרכטנברג תחל את עבודתה והמאבק ילך וידעך. עוד יהיו קולות של נפץ מצד מבעירי אש זרה שרוצים לראות בחורבנה של הממשלה וביצירת מדינה אחרת (אולי זו של כל אזרחיה). יהיו גם קולות של אנשים באמצע הדרך שמאמינים בתיקון ומייחלים ליום שבו נושא תיקון החברה יהיה הקמפיין המרכזי בבחירות בישראל.


ובינתיים אנו נכנסים לימי אלול. ימי תיקון ותשובה. המחאה הנוכחית מפרפרת את ימיה האחרונים. הייתה לנו הזדמנות להעצים את קולה של התורה ולשלב ידיים במחאה חברתית שבפנים מסוימות שלה כולה דוברת יהדות. בחרנו לעמוד מנגד. החמצנו את שעת הרצון וזו חמקה עברה. בשבתות הקרובות ישאו רבנים דרשות של נוטריקון על "איש לרעהו ומתנות לאביונים" לצד "אני לדודי ודודי לי". הדברים המתקתקים יעברו מעל ראשו של קהל שקוע בנמנום בתוך דפי פרשת השבוע המשווקים בין דבר תורה אחד למשנהו חופשת חג בסלובניה. יגיעו ימי החגים ועמותות המזון לנזקקים תתמלאנה תרומות של ציבור דתי נדיב לב שבהוראת קבע ישקיט את מצפונו החברתי. המאבק ל"צדק חברתי" ימשיך להלך בשולי החברה וימתין לעת רצון חדשה.


תחנה חמישית – לקראת שנת תשע"ב


המאבק לא נסתיים. הדרישה לתיקון חברה באה ממקום נכון, גם אם עלתה בדרכה על שרטון. בלי להבין במאקרו כלכלה יש אינטואיציות לציבור שחש את הניכור והמרחק בין המתעשרים החדשים לבין האוכלוסייה הממוצעת המתקשה לשרוד את שגרת היום. סדר היום החברתי מוכרח להיות ביסוד הקיום של מדינת ישראל. המאבק הזה אינו שייך לסקטור ואינו מנוכס לאיש. זהו הפרופיל המקורי של מדינת ישראל כמדינת התורה. חינוך לרגישות חברתית ולמאבק למען צדק חברתי לא יפגע בעבודת ה' של ילדינו אלא יקרב אותם לאור ה' שמופיע ביישום תורתו. שילוב הידיים בין חלקי הציבור במאבק למען צדק חברתי יהיה אחד מסמי המרפא לחברה הפצועה והשסועה שלנו. שילוב הידיים הזה, שכבר נעשה בשטח, מוכרח לקבל חיזוק ועידוד מההנהגה הרוחנית – הרבנית והחינוכית. הניכור והחשדנות כלפי מאבקים חברתיים צריכים להתחלף בפרגון ובהעצמת כוחות הטוב. ברוח ג' באלול אזכיר את האופטימיות המופלגת של הראי"ה קוק זצ"ל: "אין אנו מצטערים, אם תוכל איזו תכונה של צדק חברותי, להבנות בלא שום ניצוץ של הזכרה אלהית, מפני שאנחנו יודעים, שעצם שאיפת הצדק, באיזו צורה שתהיה, היא בעצמה ההשפעה האלהית היותר מאירה" (אורות הקודש א'). ניכור ובידול חברתי שיוצרים בידול בין איש לרעהו משמשים קירות תמך לתקרה המבדילה בין ישראל לאביהם שבשמים. מי שחפץ לראות בזרימה של קודש היורד מן השמים לארץ, צריך לשבור את קירות ההפרדה הללו. בלב מלא תקווה אני מתפלל שנמצא את הכוחות להתגבר על מצבורי הניכור ונפלס את הדרך לייצר קואליציה חברתית המבקשת לתקן ולבנות חברה יהודית שבבסיסה ערכי הצדק וראיית פני האחר.